הרב קוק כתב בשמונה קבצים מהלך מאוד עמוק ומעניין בעניין המחשבה בעניין האלוקות – ישנן שתי צורות חשיבה על הבורא והבריאה. צורה אחת אומרת – יש בורא, יש בריאה (נפרדות) והחיבור ביניהם הוא מכיוון שהבורא מחייה את הבריאה והבריאה מקבל את החיות מהבורא והצד השני או צורת המחשבה השנייה היא שאין בכלל מציאות של בריאה והשם בריאה הוא שם מושאל! זאת אומרת שיש רק את הבורא אינסוף ברוך הוא.
התולדה של שתי צורות החשיבה הללו (שהוא מסביר ששתיהן נכונות – הכלת הפכים) היא כפולה – מצד הצורה הראשונה (יש בורא ונברא) נולדים ההגיון / החשבון ובכלל כל מה שלוגי וקשור גם לנפרדות ולחלוקה (תוספת שלי) ואילו הצורה השניה (רק אינסוף ברוך הוא והבריאה לא קיימת כמשהו נפרד) נולדות השירה ומשאות הנפש.
ואז אומר הרב קוק שיש בעיה.. אם המחשבה השנייה תתגבר כל כך ש״תמחוק״ את המחשבה הראשונה זה בעצם הרס העולם אבל גם המחשבה הראשונה, אם מתעלמים מהשניה היא בעייתית. למה? כי המחשבה הראשונה היא ״קצוצת כנפיים״ ויכולה לגרום לאדם לשקוע יותר מידי..
אז מה עושים? התרופה לפי הרב קוק היא שהמחשבה הראשונה (בורא ונברא) תלביש ותסתיר את השניה (רק בורא) והגילוי בעולם יהיה של הראשונה וזה לפי לשון הקבלה זעיר אנפין מלביש את אריך אנפין.
ואלו דבריו של הרב קוק משמונה קבצים:
״המחשבה בענין האלוהות, בשני הצדדים שלה:
דהיינו הצד האחד בצורה המדברת על דבר הבורא והבריאה מכל אחד בפני עצמו כאילו הוא נושא לעצמו, אלא שהם מחוברים יחד מתוך שהבורא מחיה את הבריאה והבריאה מקבלת חיים מהבורא,
והצד השני שאין שם שום מציאות של בריאה כלל, והשם בריאה רק מושאל מצדנו, אנו נבראים אנחנו רק מפני צמצום השגתנו, ובאמת הכל הוא בורא, אלהים, אבל הכל הוא ענין אחר ותוכן אחר, שאין לו שום ערך אל התגלות חלקית, ואלהים הוא דוקא הכל, ולא חלק מצד שהוא חלק –
המחשבה הזאת פועלת, בכל צד מצדיה, פעולה מיוחדת על רוח האדם.
ההגיון והחשבון באים מצד המחשבה של הערכת העולם והבריאה לשני ענינים.
אמנם השירה ומשאות הנפש באים מההסתכלות השניה, של מציאת האפסיות של הכל חוץ מהאלהים, ומלאת כבוד אלהים בכל…
עד אשר נוראה היא הסכנה שתוכל להתפשט מהתגברות המחשבה השניה על הראשונה.
אלא גם שבהתגברותה של המחשבה הראשונה, שכנפיה קצוצות, יוכל גם כן רוח האדם לשקע, ועל ידי השיקוע יוכל לאבד חמודות רבות.
על כן אין תרופה אחרת כי אם לסדר את הרעיון באופן כזה,
שתהיה המחשבה הראשונה מלבישה לעולם את השניה,
ולא יגלו לעולם כי אם הראשונה בתור לבוש לשניה, העליונה ממנה, זעיר אנפין מלביש את אריך אנפין, וד' הוא האלהים.״
(שמונה קבצים א', ס"ה.)
